גם לאלכס שטילוב יש גישה דומה. מקום 12 בקרב רב זה הישג מצוין, אבל שטילוב כמובן מכוון הרבה יותר גבוה ושב ומצהיר על כך. "עשיתי תרגיל לא רע, יש עוד מה לשפר" הוא מנתח את ההצלחה שלו בקרקע, אחרי שהשיג את הציון הגבוה ביותר וראה את יריבו היפני אוצ'ימורה קצת מפשל. הוא מתכוון לתת את הופעת חייו ביום ראשון, ואין לי ספק שיצליח.
-
אם זה יספיק למדליה, זה כבר תלוי גם בהתעלות של היריבים ובהחלטות השופטים שהן לא בהכרח מדעיות ומדויקות כמו שעון עצר. הגישה הזו מאפיינת גם את לי קורזיץ (אני מתה על הקוליות שלה). על המסכים במרכז התקשורת ניסיתי להבין מה קורה בדיוק בוויימות', ואני כנראה לא אבין לעולם בשייט, אבל מקום 2 זה כל מה שאני צריכה לדעת כדי להיות גאה. הדיווחים המשיכו לזרום בעודי צופה בשטילוב מתעופף, ואז התחלתי להתבאס. ממש. כי בווימבלדון אנדיוני חזרו מפיגור מערכה מול פדרר וואורינקה, האלופים האולימפיים.
-
בבוקר תכננתי לנסוע לשם, אבל בגלל הגשם שקצת עיכב את המשחקים על הדשא, החלטתי לוותר, כדי להספיק להגיע לבריכה בערב. חצי שעה מלמלתי לעצמי, "איך אני לא שם לראות את הסנסציה הזו", אבל אחר כך זה השתחרר לי, ופתאום הבנתי איזה בני מזל אנחנו הישראלים ביום הזה, שבו ההצלחות מתפזרות ואי אפשר להיות בכל מקום. ויאללה צריך לרוץ לבריכה. ההופעה של טומרקין הייתה מופלאה ומבחינתי ההישג שלו שקול כמעט למדליה בענף אחר. ובעיקר מה שמרשים בו זו האישיות. אין לי בעיה עם המושגים "בניה", "צבירת ניסיון". אני בהחלט מאמינה שיש בכך ערך עבור רוב הספורטאים, עבור רוב בני האדם. אבל הגדולים באמת, לא זקוקים לזה. טומרקין הוא גדול באמת. בגיל 20 וקצת, בבמה הכי גדולה של השחיה, הוא הפיק מעצמו את מיטב.
-
הספיקה לו פעם אחת לפני שלושה ימים כדי לעכל את ההתרגשות וזהו – הוא הצליח להגשים את החלום. יש בו משהו כובש, מאוד בוגר ביחס לבחור בגילו. בכלל, השחיינים הם זן אחר של ספורטאים, ואני לא יודעת מה קדם למה – הבריכה היא שבנתה להם את האופי או שהאופי משך אותם לבריכה. זהו ספורט כל כך סיזיפי, משעמם בחלקו, שדורש ממך לקפוץ בחמש בבוקר למים קרים. כל יום. כשרון נטו לא יספיק כי אי אפשר לזייף, אי אפשר בלי עבודה קשה. ואי אפשר בלי מאמן מעולה. לאוניד קאופמן והעבודה שלו ושל איגוד השחייה בשני העשורים האחרונים הם ההוכחה שמקצוענות מניבה הישגים. טומרקין הוא תוצר של שיטה, שממנה צמחו גם השחיינים של הדור הקודם. אין ספק שהמכללות בארה"ב תרמו לשחייה הישראלית, אבל מעל לכל, אלה קאופמן והצוות שלו. טומרקין העדיף להישאר איתו, ללמוד ממנו, וכך גם עמית עברי וגל נבו, שגם הם בין שישה-עשר הטובים בעולם במשחים שלהם.
-
התעוררתי בבוקר בתחושה שגם היום יהיה יום אדיר. אריק זאבי, אנדיוני וטומרקין בערב. אני רוצה לראות הכל, להתרגש מהכל, להאמין לכל. כיף להיות ישראלית ביום כזה, שבו ערכים כמו התמדה, מקצוענות ואמונה משתלבים זה בזה ומוכיחים שלא צריך להסתפק ב"עיקר ההשתתפות", אלא בשיאים הגבוהים ביותר שיש.