יותר מ-70 אלף איש הרעידו את האיצטדיון ודגלי היוניון ג'ק בהקו בין הפלאשים של המצלמות. אחרי ריצת 800 מטר המופלאה של אניס הייתה לי תחושה שגם מו פארה הולך לעשות את זה, וראת'רפורד בקפיצה לרוחק כמובן הוסיף לחגיגה. עם כאלה אנרגיות מצד הקהל, אי אפשר שלא לרחף בתור ספורטאי שמייצג את המדינה. כשפארה יצא לספרינט האדיר לקראת סיום ה-10,000, אפשר היה להבחין שלא מדובר רק ביכולות הגופניות שלו, אלא בעיקר רצון האדיר לשמח את עשרות אלפי האוהדים. שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. לבריטים, יותר נכון לאנגלים, יש את התדמית הלוזרית המפורסמת, אבל אתמול זה היה הכל חוץ מלוזריות. ג'סיקה אניס התמודדה עם לחץ מטורף. בשלוש השנים האחרונות היא הייתה הפנים של המשחקים האולימפיים במדינה, וסבלה גם מעיתונות שטענה כי היא השמינה או לא מתאמנת נכון.
-
אבל במהלך היומיים של התחרות, היא התעלתה ברגעי הלחץ, ניפקה את התוצאות הטובות ביותר בקריירה ושברה שיא לאומי בקרב-7. זה היה מעורר השראה לראות אותה בבוקר נכשלת בקפיצה הראשונה למרחק וקובעת רק 5.95, אבל אז מיד משפרת ל-6.48. עכשיו היא המלכה של הממלכה, ואין לי ספק שהזכייה שלה תדחוף עוד יותר את הספורטאים של TEAM GB.
-
לפני טקס הענקת המדליות, התנגן באיצטדיון ALL YOU NEED IS LOVE, ופניו של פול מקרטני שישב ביציע הכבוד, התנוססו על מסכי הענק. כל הקהל שר יחד את אחד הפזמונים המפורסמים בהיסטוריה, וברגע הזה הבנתי את המסר שהמשחקים מנסים להעביר – אחוות בני אדם באשר הם. אגב, גם HEROES של דייויד בואי שנשמע פה בכל הזדמנות, מתברר כלהיט אולימפי נפלא, וכיורש מעולה ל-WE ARE THE CHAMPIONS השחוק של קווין.
-
לאחר השירה בציבור, הגיע הרגע הגדול – ההמנון הבריטי, והיו לי דמעות בעיניים. חשבתי לעצמי: "אם כך אני מרגישה עכשיו, איך ארגיש מחר אם שטילוב וקורזיץ יזכו במדליה". הלוואי. הפטריוטיות מתעצמת והופכת לרגש טהור במהלך האולימפיאדה, ועל זה אולי בפוסט אחר.
-
בריטניה כרגע מדורגת שלישית בטבלת המדליות והמקומיים באופוריה. אבל מעבר להצלחה הספורטיבית, יש פה הצלחה אדירה בכל מה שקשור לאוירה, ולהתמסרות של הבריטים למשחקים. לפני כמה חודשים עוד היו ספקות, אבל מאז טקס הפתיחה הם לגמרי בעניין. הייתי בהייד פארק ביום שישי, עשרות אלפים הגיעו לשם, לשתות בירה מול מסכי הענק, ולעודד בעיקר את הרוכבים הבריטים בוולודרום. רובם עם דגלי היוניון ג'ק, מאופרים, מחופשים, משקיעים. אם פעם להסתובב עם חולצה ועליה הדגל נחשב משהו לערסים בריטים, אז עכשיו זה הקונצנזוס. תרמו לזה בוודאי החתונה המלכותית וחגיגות הג'ובילי שהפכו את השנתיים האחרונות למשהו מיוחד בממלכה. לגבי האדיבות הבריטית, נדמה לי שאין מה להרחיב, ועדיין זה מפתיע לגלות עד כמה הם מקסימים, גם ברגעי לחץ בתורים ובבידוק הבטחוני. עשרות אלפי המתנדבים תמיד ששים לעזור, והכל בחיוך. אני עד כדי כך בעדם, שאני אפילו שוקלת בחיוב אפשרות שאנדי מארי יזכה היום בזהב בווימבלדון. רגע, בעצם נסחפתי, אני עדיין אוהבת יותר את פדרר מאשר את הבריטים.
-
הגמר על הדשא ייפתח בדיוק כשאלכס שטילוב יעלה למזרן ההתעמלות. אני מדמיינת לעצמי בראש איך הוא מתעופף, ואיך הא נוחת מדויק בלי תזוזה, ואת הקהל באולם מריע, אנשים שואלים את עצמם, מי זה הישראלי הזה. ובפנטזיה הפרועה שלי, “התקווה" מתנגנת, ועשרות אלפי בריטים יראו את ההתרגשות של שטילוב, ואולי יזילו דמעה, ממש כמו שאני הזלתי אתמול בזכותם.